ההיסטוריה של בתי הקפה

הקפה מקורו באפריקה, באזורים ההרריים הגבוהים של אתיופיה. מספרים שרועי צאן היו אוספים את פולי הקפה, קולים אותם ומרסקים אותם לאבקה שאותה היו אוכלים כדי להישאר ערניים. יכול להיות שהסיפור נכון וייתכן מאוד שלא, אבל מאתיופיה נדד הקפה לחצי האי ערב ומשם לאירופה, דרך המזרח התיכון וטורקיה.

כיום מגיע קפה ממספר מקומות בעולם: ממדינות באסיה, ובין השאר הודו, שידועה אולי יותר בסוגי תבלינים רבים שמגיעים ממנה. ממדינות רבות באפריקה (חוף השנהב ואתיופיה, בין השאר) וממדינות רבות במרכז ובדרום אמריקה: קוסטה ריקה, ברזיל, קולומביה ואחרות.

בית הקפה הראשון נפתח בטורקיה ב- 1555, ובהדרגה נפתחו בתי קפה גם בשאר חלקי האימפריה העות'מאנית. לאירופה הגיעו הקפה ובתי קפה רק במאה ה-17, והפכו פופולריים מאוד, בתחילה בעיקר במקומות שהיו סמוכים לטורקיה או נתונים להשפעה הטורקית, כמו בווינה שבאוסטריה. כיום אפשר למצוא בתי קפה כמעט בכל העולם, באיכות משתנה כמובן ובסגנונות הגשה שונים ומשונים.

בווינה תוכלו לקבל קפה שיוכן במכונות קפה ידניות ומפוארות, לצד עוגה מפוארת לא פחות. באיטליה ובספרד תמצאו הרבה מקומות בהם שותים קפה קצר, קטן, ובעמידה. בדרום אמריקה ובמקומות שונים באפריקה תקבלו קפה מרוכז כל כך שהוא יהיה בעל מרקם של משחה.

מהקמתם, בתי קפה היו והם עדיין מקומות שבהם אפשר להיפגש ולדבר על ענייני היום, על עניינים עסקיים או אחרים, וסתם להעביר זמן פנוי בשקט ובאווירה פחות מחייבת מזו של מסעדות ולא להתחייב למשל על ארוחה שלמה.

רבים משתמשים כיום בבית הקפה כמקום לפגישות עסקיות, במיוחד כאשר מגיעים מחוץ לעיר, או כשרוצים להיפגש בשעות הבוקר המוקדמות או בסיום יום העבודה. אחרים מנצלים את האווירה הלא פורמלית של בית הקפה לישיבה ארוכה, לקריאת עיתון או סתם כדי להעביר זמן. בקיצור, בית קפה הוא מקום מפגש מצוין לכל מטרה, ובכל שעה.

מחפשים מקום נעים למפגש עם החברים? היכנסו ובחרו בית קפה בעזרת דירוגי הגולשים

בתי קפה בישראל: פעם היו כאן בתי קפה אחרים

בתי הקפה היפים והמפורסמים של תל אביב היו בתי קפה בהשפעה אירופאית. הם נפתחו בשנות העשרים והשלושים, בעיקר לאורך חוף הים, והיו מקומות שבהם אפשר היה לא רק להיפגש ולשתות קפה, אלא גם לראות הופעות, לרקוד ולבלות ממש.

בהמשך שנות השלושים והארבעים, התפתח צפון תל אביב, ובתי קפה רבים מאוד נפתחו לאורך הרחובות הראשיים: בתי קפה שפניהם אל הרחוב, שעוצבו על ידי מיטב האדריכלים של אז, ושידרו אף יוקרה. כאלה היו רוול, ספיר, כסית ואחרים.

היקים (עולי גרמניה ומרכז אירופה שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה) שינו מאוד את נוף בתי הקפה, והחזיקו אותם למעשה לאורך כל שנות המלחמה ולאחריה. גינונים ונימוסים, מפות לבנות, וכלי אוכל מהודרים, היו חלק מהדרישות של היקים. הנשים היו נפגשות בבוקר ל'קפה קלאץ'' המפורסם, ונפרדות לקראת הצהריים, זמן שבו חלק מהבעלים היו חוזרים הביתה, לאכול צהריים ולנוח.

בתי הקפה של פעם הם מקור בלתי נדלה לזיכרונות ולנוסטלגיה. רבים מהם, כמו שניר, תמר, נגה, גינתי ים ואחרים, השפיעו השפעה עצומה על התרבות הישראלית, ולא רק על זאת של תל אביב. כסית הוא מוסד מיתולוגי כזה, בגלל מי שישבו בו, כגון משוררים, אמנים ואנשי רוח, לצד אנשי צבא ופוליטיקאים. הוא לא היה היחיד: רצקי היה אף חשוב ממנו, אבל זה היה בית קפה של תל אביב הקטנה באמת – של ביאליק ודיזנגוף.

ההשפעה הקולינרית של בתי הקפה

אחת מרשתות בתי הקפה שהייתה לה ההשפעה הגדולה ביותר על הקולינריה וסגנון ההסעדה הישראלי, היא רשת קפולסקי. מקונדיטוריה, היא הפכה לרשת כבר ב- 1945, אבל המהפכה הגדולה שלה הייתה בשנות ה- 80, כאשר הכניסו לתפריט מנות אוכל, והפכו את בית הקפה למסעדות קלות. מנות הפסטה והסלטים עברו מ'קפולסקי' והחלו להגיש אותם בכל תל אביב, ובארץ, גם במסעדות אחרות. כוס קפה מיוחדת, מזכוכית עבה ובעלת קימורים, הייתה סימן ההיכר שלה ועדיין נהוגה בארץ, הרבה אחרי שהרשת נסגרה.

כיום, בתי הקפה מגישים סלטים וכריכים, ואפשר לומר שהם מובילים את נושא המאפים, כולל כאלה שנמכרים הביתה. אין בהם בשורות קולינריות, אבל בתי הקפה בהחלט מהווים מקומות מפגש ומקום לאכול בו ארוחות בוקר או סתם לתפוס ארוחה קלה.