ילדים בגילאי בית ספר יסודי – שש עד שמונה בערך – מצליחים להפתיע את הוריהם ולגלות עמידות ויכולת התמודדות עם הפרידה שלהם בצורה טובה. עם זאת, כדאי להקפיד לפחות על הכללים הבאים, בהתאמה לילד ולסיטואציה.
טיימינג טוב? יש כזה
אם אתם חושבים על פרידה, אל תרוצו לספר על כך לילדים לפני שאתם לגמרי סגורים על העניין.
ניתן לדבר על טווחי זמן סבירים של שבוע לפני שאחד מבני הזוג עוזב את הבית, כך שלילד אין יותר מדי זמן לדאוג ולחשוש.
- שתפו בהמלצה הזאת כמובן גם את הסבים ואת קרובי המשפחה האחרים.
ספרו יחד
יכול להיות שאתם לא יכולים להסכים יותר על שום דבר בחיים שלכם, אבל אם יש משהו שאתם חייבים להסכים עליו, הרי שמדובר בדברים הבאים:
- מה אומרים לילד
- אומרים את זה יחד
- אומרים שההחלטה הייתה משותפת
שני ההורים חייבים לספר לילד על הפרידה ביחד, בזמן ובמקום בהם יש אפשרות לתמוך בו עם תשובות לשאלות שיצוצו ויעלו מיד לאחר הבשורה.
- אם לא תעשו את זה, הילד ישמע רק צד אחד, והאמון שלו בכל אחד מההורים יפגע.
פשוט – בלי סיבוכים
תחשבו על עצמכם בגיל הזה: אתם לא ממש יכולים להבין את כל הדקויות וההגדרות המשפטיות, אבל יש כבר חשיבה מסודרת והגיונית. לכן, כשאתם מספרים, שימרו על אותה מסגרת מסודרת, הגיונית ועניינית.
"אבא ואמא חשבו הרבה על העניין..." "אבא (או אמא) יעבור לגור בבית אחר, ואתה תוכל לבקר אותו." "תוכל לבקר אותו אחרי בית ספר, בימי שישי ובחגים." וכו'.
- חשוב מאוד שדווקא הפרטים הטכניים לכאורה, שלנו נראים שוליים, יהיו שם בצורה ברורה. למה? כיוון שזה יעניק לילד תחושת בטחון בכך שהוא ימשיך להיות בקשר עם שני ההורים שלו.
לא אשמת הילד
תמיד אמרו לילד שלא מדובר באשמתו, והעניין לא קשור אליו אלא בכם בלבד.
הפרידה של ההורים לא באה על רקע של הישגים בלימודים או התנהגות שלו או שלה. בנוסף, הקפידו להסביר שההחלטה היא החלטת-מבוגרים, ואין צורך שהוא ינסה לתקן.
דברים נוספים עליהם חשוב להקפיד הם להימנע ממשחקי האשמות ולהימנע מלספר את כל הפרטים או פרטים בכלל.
אם אתם צריכים סיוע או ייעוץ, היכנסו למדריך העסקים של b144 למדור "טיפול משפחתי" ואתרו מטפלים באזורכם.
